ניקוד: מי צריך את זה בכלל?

מאז היותי נער התעניינתי בניקוד. מערכת הסימנים האקראית לכאורה הזאת תפסה את תשומת ליבי בכל פעם שנתקלתי בטקסט מנוקד: מה החוקיות? יום אחד, ידעתי, אפצח את הקוד.

בתיכון זכיתי במורה נפלא, לא לדקדוק אלא לתושב"ע, הרב ניצן בראונר.

בגלל המשיכה המוזרה שלי לסימני הניקוד הייתי מוסיף אותם (באקראי...) פה ושם במבחנים ובחיבורים שהייתי צריך להגיש לרב ניצן. אבל אז קרה הדבר המרגיז ששינה את המסלול.

במקום לתת לי ציון על התשובות שלי במבחנים הרב ניצן התחיל להפחית לי נקודות על... ניקוד שגוי. כן, גם אם עניתי תשובה נכונה, הוא ראה בניקוד חלק מהסך הכולל של תשובתי - וכיסח.

לא נשארתי חייב. ניגשתי אליו וביקשתי: אם אתה מוריד לי ציון, לפחות תלמד אותי איך עושים את זה נכון. אין בעיה, הוא השיב, ומאז בכל הפסקה ובכל זמן פנוי הוא לימד אותי עוד כלל - ואני ניסיתי ליישם. בגלל שיעור היוצאים מן הכלל הגבוה כל כך בניקוד כמובן שגם טעיתי לא מעט, אבל כל טעות הייתה הזדמנות ללמידה, שוב, מהרב ניצן.

מאז עברו הרבה שנים. למדתי באוניברסיטה לתואר ראשון בלשון ואחר כך גם לתואר שני, ידיעותיי בניקוד הפכו למקצוע של ממש ומאות ספרים כבר מאחוריי. ועדיין, אני מתלבט: בטוח שזה נצרך?

מקובל מאוד לנקד ספרי ילדים, וזה אכן עוזר להם להגות את המילים בצורה הנכונה, להימנע מבלבול בין מילים שהכתיב שלהן דומה ועוד. מקובל גם לנקד ספרי שירה, כי בשירים הכוונה המדויקת עושה את כל ההבדל. כך המשורר גם יכול לבחור בכל צורה שעולה על רוחו ולסמוך על הניקוד שיתווך בדיוק את מה שדמיין אל הקוראים.

נכון, יש בניקוד סימנים רבים שנראים מיותרים. דגשים באותיות שלא נשמעות, חטפים, הבדלי קמץ ופתח, הכול לכאורה לא בא לידי ביטוי בהגייה שלנו. ואכן כבר רבים וטובים (בראשם ד"ר מרדכי מישור מהאקדמיה ללשון) הציעו לתקן את הניקוד ולהישאר רק עם כמה סימנים בודדים.

אבל עד שזה ישתנה, אני אמשיך לנקד ניקוד מלא, כמו פעם, בדיוק כמו שניקדו ראשוני הנקדנים בטבריה, אי אז במאה השמינית. כשלומדים דקדוק (אני יודע, איבדתי כרגע את רובכם) מבינים שדווקא הניקוד המלא, זה עם כל הסימנים המיותרים, אוצר בחובו מידע עצום על מבנה המילה, על השורש והמשקל, ובסופו של דבר על המשמעות.

לי אישית - קצת קשה לוותר.