הינה משפט שהגיע אליי לעריכה:
"בסוף המאה ה־19 הבינו כולם כי לימודי הקוגניציה מקומם בפקולטות למדעי החברה. למעשה, ניצני הרעיונות האלה החלו להבשיל כבר באמצע המאה."
הכותב בחר לנקוט דימוי של ניצנים, ולְדַמוֹת אליהם את בצבוץ הרעיונות. אלא שבהמשך הדימוי נבחר הפועל הבשיל שאינו מתאים לניצנים ומעיד על מעבר לדימוי אחר (הפירות מבשילים).
איך פתרתי? החלטתי לבחור את הדימוי המתאים מבין השניים ולדבוק בו. במקרה הזה הניצנים מתאימים מאוד, ולכן בדקתי במקורותינו מה עושים ניצנים.
וזה מה שמצאתי: בשיר השירים "הנִצנים נראו בארץ" (ובמקרה שלנו: "ניצני הרעיונות האלה החלו להיראות כבר באמצע המאה"); מצאתי גם בכתבי הרמב"ם "וראה אילנות פורחות וניצנים עולים" (ובמקרה שלנו: "ניצני הרעיונות האלה החלו לעלות כבר באמצע המאה").
זה הזכיר לי את הביטוי השגור "לקצור את הפירות": "בסופו של התהליך קצרנו את פירות עמלֵנו".
נראה שעדיף לנסח "בסופו של התהליך קטפנו את פירות עמלֵנו", כי זה מה שעושים בפירות בעברית...
אגב, הביטוי השגור הזה מקורו באגלית (reap the fruits), שם נראה שאין בידול חד משמעי בין קציר וקטיף.
והינה משפט אחר שהגיע אליי לעריכה, גם בו צריך לשים לב לדימוי:
"בפגישה הארוכה ירדנו לרזולוציות גבוהות."
רזולוציה, דימוי מעולם ההדפסה ותצוגת המסך, נעה על הציר גבוה—נמוך; רזולוציה גבוהה מאפשרת להבחין בפרטים הקטנים ביותר. במשפט לעריכה נראה שדימוי הרזולוציה התבלבל עם נוסחת ה"ירידה לפרטים הקטנים", אף היא מעין דימוי שבו יורדים מלמעלה למטה ומגדול לקטן. התערובת הביאה לנוסח המתמיה הנ"ל, שבו יורדים לגובה...
הצעתי לתקן: "בפגישה הארוכה דנו בנושא ברזלוציות גבוהות."
לסיכום: כדאי לזכור שלדימויים שאנחנו נוקטים בטקסט שלנו יש משמעות, וזו לא נעלמת מרגע שהדימוי "הופקע" לשימוש הטקסט.
אחד הדברים שאני תמיד מציע לעורכים מתחילים הוא "לערוך בעיניים פקוחות". כך לדוגמה, הדיון לעיל לא קשור בכלל לתקינות לשונית או לדקדוק. הוא קשור להיגיון של השפה ושל השימוש בה. ובכלל, נראה לי שזו עצה טובה לחיים, לפקוח את העיניים...